כמה נחמד כשהכל יפה, זורם, פתוח, נינוח, נושם, בריא, עובד, צומח, מתרווח: המחשבות שלנו, הרגשות, הגוף, הזוגיות, החברויות, השכנות, המשפחתיות, הקהילה, העבודה, השותפים, העם, האנושות, האדמה וכל יצוריה וישויותיה. (וגם נחמד כשהשמש רגועה ויציבה ואין איזו להקת אסטרואידים עצבנית בסביבה..).
אך מה לעשות והתיאור הנ"ל מתקיים רק בחלקיק מסך האירועים והחוויות של רובינו, כולל רוב בעלי החיים אשר דרוכים רוב הזמן מיפני טורפים ושאר צרות הכרחיות.
עימות הוא חלק מהאמת, אם נרצה בכך או לא. ולא יעזרו לנו אלף פוליסות ביטוח, מערכות מיגון משוכללות, ושנהפוך את כל הפלנטה לדיסני-לנד בתוך כיפת זכוכית ממוזגת ונעשה download למוחות שלנו אל תוך ענן של גוגל בשביל לשחק שחמט עם ניני הנינים שלנו. ראו מה קרה ליקיר ילדותינו מייקל ג'קסון.
אמת נובעת מתוך עימות. כשאני מתעמת בתוכי, עם אדם קרוב או זר, עם מצב קיומי אמיתי (תאונה, פציעה, סכנה, איום), עם קהל אנשים כאוטי, עם קולות מלחמה, עם תחושת חוסר אונים בעיר זרה, הר תלול וחשוף או מדבר שומם ורדוף... אני נוכח באמת המגיחה מתוך העימות, החיכוך, הדחק: הכיווץ בחזה, הצריבה בבטן, המחנק המעיק בקנה הנשימה, פעימות הלב הדופקות ברכות הראש ובעורקי הצוואר, תחושת הקור, הצינה והנימול בגפיים, הטשטוש שבעיניים, הצפצוף שבאוזניים, היובש שבחלל הפה, הנשימות השטוחות בנחיריים...
התודעה מתרוקנת.. משתתקת.. אילמת.. קורסת אל הכלום הגדול המאיים של הסיפור שאינו נגמר אף פעם...
נשמע כמו תיאורי הארה לא?