בחיי הקצרים זכיתי לחוות כמה מצבים אנושיים אשר עוזרים לי לראות את מצבינו הקולקטיבי הנוכחי באור מיוחד:
הראשון הוא מוות.
סבי ז"ל, היה ניצול שואה ואדם אשר על קברו עמדו רבים ואמרו שמעולם לא חוו אותו כועס או שלילי. הוא היה אדם אשר חוויות המוות שחווה בילדותו במחנות עיצבה בתוכו אישיות נדיבה, חיובית, חומלת, אוהבת, רגישה וסבלנית. הוא היווה עבורי דוגמא לאפשרות שחוויות טראומטיות יכולות להוות קרש קפיצה להתפתחות חיובית בחייו של אדם.
אשתו של סבי, סבתי שתחייה, היתה רוב חייה האנטיתזה שלו: מרירה, רגזנית, טרחנית וחסרת רגישות. כשסבא לקה בשבץ ונהיה משותק וסיעודי סבתי עברה שינוי מהיר וקיצוני באישיותה. לפתע הגיחו מתוכה איכויות מודחקות ונדירות של חמלה, מגע אוהב, נתינה ללא תנאי ונדיבות. איכויות אילו התעצמו והתרחבו עד יום מותו ועדיין מלוות אותה במידה מסויימת גם היום (4 שנים לאחר מותו) בגילה המופלג 88.
החוויה הזו זרעה בתוכי את הידיעה שאדם, וכניראה גם חברה, כשבנוכחות "המוות", מסוגלים לעבור טרנספורמציות חיוביות לא צפויות ולא "לינאריות", אשר מאפשרות להגחה של איכויות ומידות אנושיות חיוביות. ניתן לראות דוגמאות רבות לכך במצבי קיצון של מלחמה, אסונות טבע, תאונות, וכמובן סביב גסיסה ומוות של אנשים יקרים בחיינו. מנהגי ה"שיבעה" והאבל במסורות הינם עדות לחשיבות הרבה שיש לזמן החסד הזה אשר מתאפשר נוכח מוות של חבר או בן משפחה, ולהשלכות החשובות שיש על כך על חיינו ועל הקשרים החברתיים שלנו.
השני הוא לידות.
זכיתי לקחת חלק פעיל בלידות הבית של שתי בנותי, ולחוות את שינויי מצב התודעה הנוצר מכך. מצב תודעה של חיבור עמוק לרגע, של נוכחות פעילה, של מיקוד, כח, ערנות, ריכוז, תמיכה ואהבה ללא תנאי. פלא הבריאה מביא איתו חוויה של אחדות ושיתוף פעולה אשר מתעלה מעל לכל קושי וניתוק שהיה קיים ליפני זמן הלידה בין בני זוג, בני משפחה, חברים, שכנים...
זהו מצב תודעה אשר ממשיך זמן מה בעקבות לידה ואח"כ מתפוגג. גם סביב לידות יש כמובן זמן חסד של העצמת הקשרים החברתיים והקהילתיים וחוויה של נדיבות ונתינה.
כיצד זה קשור למצבינו האקלימי?
ב27 לספטמבר 2019 צעדתי יחד עם עוד כמה אלפי אנשים בשדרות רוטשילד במחאת האקלים העולמית שבה השתתפו (לפי כמה הערכות) כשמונה מיליון אנשים ברחבי העולם.
בשעות שצעדנו היתה לי תחושה של התכנסות הדומה ללוויה או לאחר לידה: פגשתי הרבה אנשים שלא ראיתי שנים, וגם כאלו שאולי הייתי רוצה לפגוש אבל לא היה לי אפשרות (בכירים בכל מיני מוסדות וארגונים). וכולנו צעדנו יחד, כתף אל כתף, וניהלנו שיחות אשר לא קורות בזמנים של "עסקים כרגיל".
חודשיים אחר כך, השתתפתי יחד עם עוד כשלושים פעילי ופעילות אקלים ב"טקס אבל" אשר מקורותיו בשבטים האפריקאיים הקדומים. במשך יום שלם יצרנו מרחב קולקטיבי של כנות רדיקלית, פתיחות לכאב ואבל, שיתוף רגשות ופורקן פיזי עמוק דרך בכי, שירה וריקוד. באותו יום ניזכרתי במהות האנושית הבסיסית שלנו אשר מתאפשרת מתוך נתינת מקום אמיתי לכל מה שבאמת חי בתוכנו - חמלה ותמיכה הדדית. זה היה אחד מהימים החזקים בחיי.
מאז, אני יוזם ונוכח באופן קבוע במפגשים מקומיים והתכנסויות עם קבוצות קטנות סביב שאלות ודיוני משבר האקלים. ברובן חוויתי חוויה דומה של נוכחות עמוקה, פתיחות, הקשבה וכבוד- איכויות אשר במשך רוב שנותי כמורה לפרמקלצ'ר כמעט לא זכיתי לחוות בעבודה עם קבוצות.
המסקנה הנוכחית שלי מתוך כך, היא שיש משהו בהתעוררות האישית אל מגוון התופעות המאיימות על חיינו. משהו שמזכיר לנו את קנה המידה של ההשפעה שלנו (גם בגודל וגם בחוסר), את הזמניות והארעיות של חיינו, ואת העובדה שחיינו, והעולם שהכרנו, משתנים מהר מאוד (כמו השינוי שעובר אדם החולה במחלה קשה ומהירה). כל אילו, משפיעים על מצב התודעה שלנו, ומאפשרים להיפתח אל רגשותינו, אל רגשותיהם של אחרים, ואל האפשרות לשנות את חיינו לטובת חיים התואמים יותר את הערכים העמוקים של הוויתינו.
שינויים מסוג זה מדווחים באופן עקבי ע"י חולי סרטן או מחלות קשות אחרות אשר ניקראים לעשות שינויים מהותיים בפנימיותם, בחייהם, בסדרי העדיפות שלהם, וביחסם לעצמם ולאחרים סביבם. לעיתים, שינויים כאלו יוצרים הגחות של תופעות ריפוי "לא הגיוניות", אשר יכולות להוות עבורינו כמו כוכבי ניווט בים הסוער של תקופתינו.
אחד המופלאים בסיפורים הללו הוא סיפורה של אניטה מורג'אני- אשה אשר חלתה בסרטן וחרף כל ניסיונותיה בריפוי אלטרנטיבי וקונוונציונאלי היא הגיעה למצב של כשל מערכות ותרדמת על סף מוות במשך 30 שעות. לאחר שהתעוררה לא היה זכר לסרטן וגידוליה התכווצו ונעלמו תוך מספר שבועות ללא כל טיפול. החוויות והתובנות שהיא מתארת מזמן התרדמת מתייחסים להשלמה וריפוי עמוקים שלה עם עצמה, עם עברה ועם מערכות היחסים בחייה, ולכך היא מייחסת את הריפוי המופלא שעברה. אניטה הפכה לסופרת, מרצה, ויועצת בין-לאומית ידועה ומשפיעה.
אניטה סעדה את חייה במלוא מובן המילה. ובמקביל.. יילדה את חייה החדשים, העמוקים והאמיתיים יותר. עבורי, זהו סיפור אשר נותן השראה אישית לאפשרות של מוות ולידה מסוג אחר לגמרי מכל מה שהכרתי עד כה.
בתהליכי ריפוי פנימיים, נפשיים ופסיכולוגיים שעברתי עד כה בחיי, אני מכיר היטב את התחושה של "מוות" לחלקים שונים של האישיות, של ההרגלים המוכרים ושל דפוסי החשיבה השולטים. מתוך המוות הזה נולדות מחדש איכויות חדשות או מודחקות אשר המתינו להגיח מתוך ההרס של הישן והמוכר... בכדי ליצור תנאים להתחדשות והתבגרות.
בתרבויות וגישות שונות מתואר מצב הניקרא "הלילה האפל של הנשמה", מצב אשר בו נכנס האדם אל עומקי האפלה של חייו, בלי לדעת האם וכיצד יצא משם ומתי יעיר השחר. זהו מצב אשר יכול להגרם ממחלה או תאונה קשים, מהתפרקות מערכת יחסים קרובה, מקור פרנסה ובסיס חיים משמעותי, או (גם) ממשבר ערכי, פנימי, רגשי ורוחני. מניסיוני האישי, ומתוך ההכרות עם סיפורים אישיים נוספים וכמובן מיתולוגיות, הפוטנצייאל של המצב הזה הוא כאוס והתפרקות אשר מובילים להגחה ולידה של משהו חדש ולא ידוע אשר לא היה שם קודם. דוגמא ידועה מעולם הטבע הוא תופעת הגולם ההופך לפרפר דרך מצבי ההתפרקות הפיזיולוגי וההווצרות מחדש.
המצב הזה גם דומה ומשול לתהליך שעובר תינוק בתעלת הלידה טרם היוולדותו. אחד הגורמים הראשונים המשמעותיים על התפתחות תקינה של אדם, זה המעבר בין המצב העטוף והרך ברחם לבין היציאה לעולם דרך תעלת הלידה. זהו מבחן האישיות הגדול הראשון של כל אדם, אשר יוצר יכולות בריאות של מאמץ, כח רצון ויצר חיים. בפועל, ניבחן התינוק בתוך מצב אשר הוא לא "אומן" או הוכן אליו מראש, ויחד בסימביוזה עם אימו (אשר בלידה ראשונה גם ניבחנת יכולתה הלא-ידועה) חיים חדשים מגיחים אל העולם. הדבר משול למצב הקולקטיבי אליו אנחנו נדחפים כיחידים וכחברה: מיצר אדיר של לחצים קיומיים ואבולוציונים אשר יבחנו את יכולות התגובה וההסתגלות שלנו בכדי לאפשר למשהו חדש להגיע לעולם. אילו יכולות אשר מעולם כניראה לא היו לנו בתוך ה"רחם" של החיים בחברה המערבית הנוחה… ואם הן קיימות בתוכנו, ובעיקר בדור החדש שמגיע לעולם, הן יבחנו בתוך המיצר הגדול שאנחנו מתחילים לחוות.
אחת התופעות השכיחות בחברה שלנו היא סימום של חולים, פצועים ויולדות, בכדי להקל על הכאב הפיסי. לעיתים מתוך כך, האדם נישלל מהכרתו ונוכחותו בזמן שני השערים החשובים בחייו - לידה (לאמא היולדת) ומוות (לאדם שעל ערש דוואי). הדבר משול למצבינו החברתי הנוכחי: חברה על סף אבדון, אשר מסוממת מלהרגיש את הכאב הפיזי, הנפשי, והרוחני של התהליך בו היא נימצאת. אילו מאיתנו שמודעים לכך, ובוחרים להמנע מתופעות הסימום, נחשבים ומוגדרים לעיתים כבעלי בעיות נפשיות ורגישות יתר. בפועל, אילו אשר מרגישים את כאבה של גאיה ושל האנושות הם הבריאים. לאחרונה ראיתי שלט בהפגנה: אנחנו הטבע שמדברת את כאבה.
בשנת 2011, השתתפתי ב"מסע חזון" (vision quest) בו ישבתי על פיסת יער שנישרף בכרמל וצמתי במשך ארבעה ימים. היה לי המון זמן לספור את מגוון המינים העצום שהגיח מתוך הקרקע השרופה באפר האורנים שהתכלו בשריפה הגדולה. זרעי חורש ים-תיכוני אשר חיכו שנים בעומקי הקרקע מתחת לצל ושכבת מחטי האורנים. חיכו לתנאים חדשים בכדי לחזור אל פני האדמה.
מסעות חזון כאלו היו חלק מטקסי התבגרות של שבטים ילידים רבים ברחבי העולם. כחברה וכאנושות, אנחנו בעצם ניקראים לצאת אל טקס התבגרות ארוך ומסוכן, אל "הלילה האפל של הנשמה", אשר אף אחד לא יודע אם וכיצד יוצאים ממנו, אך אשר בלעדיו, לא נוכל לעבור את שלב ההתבגרות ההכרחי אשר דרוש לנו ולילדינו ולדורות הבאים אשר יוולדו אל תוך המציאות המורכבת כאן.
עצם הזיהוי, שתהליכים כמו שתיארתי בדוגמאות השונות, הם חלק מכוחות ודפוסי החיים המתגלמים באין ספור דרכים וביטויים, נותן לי השראה וכוחות להמשיך במסע האישי והקולקטיבי אל עבר הכאוס וחוסר הוודאות מתוך הכרה בחשיבות הבלתי נמנעת שלהם לתהליך הגדול של האבולוציה.